שלום ונמסטה, שמי רז הלווינג.

אני בימאי וצלם טלוויזיה וכן מוזיקאי לעת מצוא. להודו הגעתי לראשונה בשנת 2000 במקרה. איזה מקרה? ובכן, עבדתי כצלם חתונות באותה תקופה וזוג שצילמתי וגר בהודו ביקש ממני להגיע להודו על מנת להקים להם חדר עריכה. הגעתי להודו בפעם הראשונה באוקטובר 2000 לעיר לקנאו -בירת אוטר פארדש.

חשוב להדגיש, הודו מעולם לא עניינה אותי לפני כן, אותי עניינה ארה"ב עם כל השפע והעושר ולא הודו שבדימיוני היתה מעין מקום מלוכלך שצריך להרתיח בו את המים ולבוא עם נייר טואלט מהבית. וכך, מצויד בנייר טואלט מהבית הגעתי להודו.

בשדה התעופה חיכה לי ג'יפ שלקח אותי לביתי החדש.

כבר בדרך נתקלתי לראשונה בצבעים, הקולות והריחות ולהפתעתי זה לא הגעיל אותי בכלל אלא נהפוך הוא - כל חושי פעלו בצורה כל כך חזקה שהזכירה לי את הימים שהייתי ילד וכל ריח חדש וטעם חדש או צליל חדש, עניינו וריתקו אותי. אכן הרגשתי שהודו החזירה אותי לילדות.

בזכות הנחיתה הרכה, ההסברים שקיבלתי בכל מקום וקבלת הפנים החמה לה זכיתי, גיליתי את הודו שלי. וזהו אחד הדברים העומדים לנגד עיני בהדרכת טיול להודו - הנחיתה הרכה, הטיפול האישי וההכוונה.

ביליתי בהודו כ-7 חודשים בצילומים, למידה ורביצה. בין היתר צילמתי את פסטיבל הקומבה מלה - הפסטיבל הגדול בעולם אליו הגיעו בשנת 2001 כ 80 מיליון! הודים. הפסטיבל נערך כל 12 שנים בעיר אללהבאד וכל 3 שנים באחת מארבע הערים האחרות שמשתתפות בסבב. אבל הארוע הגדול ביותר קורה בעיר אללהבאד שבה הייתי. בשנת 2001 נוסף גם שילוב כוכבים שחוזר על עצמו פעם ב 144 שנה ואני זכיתי להיות בארוע ההיסטורי הזה. אכן ארוע מכונן.

חזרתי ארצה.

כעבור 3 שנים חזרתי להודו לצילומי הסדרה "מסע לצ'אי".

הסדרה תארה את מסעם של מיכל אדלר וחן לוזיה וגם אותי כמלווה הסדרה והסתכלה על הצד הישראלי שמטייל בהודו ומכיר את המדינה. הצילומים נמשכו כ 3 חודשים, בהם "חרשנו" מהצפון ועד הדרום. אני חושב שכדי להרגיש את הודו בצורה נעימה ולא מאיימת, כדאי ורצוי להגיע מוכן ומאורגן. עם זאת אני לא מחפש להראות לכם את הודו בצורה הידועה של "עליה לאוטובוס, ירידה מאוטובוס, אוכל וכו'. הרעיון הוא שתראו את הודו בצורה הכי נגישה והכי קרובה לטיול שהייתם מארגנים לבד, ולכן נמצא את עצמנו טסים, נוסעים באוטובוסים מאורגנים, רכבות, ריקשות, פילים, גמלים ובהליכה.

אז איך הגעתי להיות מדריך טיולים?

בגיל 41 לאחר כמה שנים  "טובות" בלחץ הישראלי הלא מתון חטפתי התקף לב! התקף הלב טילטל אותי מאד, הבנתי שהחיים קצרים וכדאי לעשות את מה שמביא לי אושר, כי יום שעובר לא חוזר... בעודי שוכב במחלקת טיפול נמרץ בוהה בתיקרה ומקשיב לציפצופי המכשירים, כבר גמלה בליבי ההחלטה לשנות את מיקצועי וללכת לאן שהלב שלי פועם תרתי משמע...

אחד הדברים שמאפיינים אותי הוא ההומור. וזה אחד הדברים החשובים בטיול שלי - לצחוק, והרבה. אנחנו באים להנות והצחוק חשוב לבריאות כפי שכבר אמרו חז"לנו.
לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות ולתת לחוויה לעטוף אותנו.